22/12/2019

• אמהות
• הריון

דיכאון בהריון – למה אף אחד לא סיפר לי?

אז כן. אני לא מהבנות שנהנות להיות בהריון. אם להגדיר את זה בעדינות… כבר מההריון הראשון לא חיבבתי את ההרגשה. לא מרגישה פורחת, לא מועצמת, ולא נשית. ההפך. אני מרגישה כבדה, מדוכאת, חסרת סבלנות וחנוקה. במיוחד בשליש הראשון. עכשיו תרימו גבה ותחשבו לעצמכם: אז למה את עושה את זה בפעם הרביעית פור גאד סייק??? תכף נגיע לזה… חכו אל תעצבנו אותי 🙂

חרדות שלום

אחרי החתונה, הכל מוצי פוצי, הופה נכנסתי להריון ללא מאמץ (דבר שאני מעריכה היום מאוד שלא תטעו), ההתרגשות שיא, דופק, חלומות וזיקוקים. אבל אז, ככל שמתקדמים השבועות, הדברים כבר לא נראים לי כלכך ברורים וורודים. החרדות שרצו לי בראש עוד בשנים הקודמות (שאתהפך עם הטוסטוס על גשר רוקח למשל), עכשיו רק החמירו והתחלפו בחרדות אחרות. שההריון יהרוס לי את הזוגיות, שיפגע לי החופש, שאתנתק מהעולם, שאלך ברחוב ואפול על הבטן ומה לא… השליש הראשון בא לי בקטע רע. חוץ מההרגשה הפיזית שכל הזמן רציתי להקיא, ועייפות שלא קשורה לכלום, מצב הרוח שלי לא היה משהו בכלל. ומה אמרתי לעצמי כל הזמן? זה ההורמונים זה יעבור…

השבועות עברו ובאמת המצב השתפר קצת. הבחילות עברו והרגשתי קצת יותר חיונית. אבל עדיין החרדות באו והלכו, ומצבי הרוח שלי הלכו ונהיו קיצוניים יותר.

חשוב לי לציין שכל הזמן הזה הייתי בטיפול פסיכולוגי וגם ביקרתי אצל פסיכיאטרית כמה פעמים. בגדול אני אדם מטופל. תמיד אהבתי ללכת טיפולים. זה המזל.

הפסיכולוג שלי כל הזמן הדגיש שמדובר ב״דיכי״ ולא דיכאון קליני. אוקי. גם ״דיכי״ לא חמוד כמו שהוא נשמע…

במהלך ההריון גם אובחן אצלי סימפיזיוליזיס (כאבים חזקים בעצם החיק ורצועות האגן עקב התרחבות מהירה שלו) אבל זה לפוסט אחר…

הריון שני – דיכי שני

ה-FDA  מצא שכ-20% מהנשים בהריון סובלות מתסמינים שונים של דיכאון וכ- 10% חוות ממש דיכאון.  הסכנה בעובדה זו היא שאצל רובן הדיכאון ממשיך לאחר הלידה. אני מברות המזל שחוות את התסמינים בעיקר בשליש הראשון ואחרי הלידה הכל עובר לי. אבל אצל הרבה נשים זהו רק תסמין לדיכאון אחרי הלידה שאולי מתחיל לקנן בהן.

כשאדם היה בן שנתיים נכנסתי שוב להריון. אמנם כבר ידעתי למה אני נכנסת (הרי הייתי אמא ל-1!! מנוסה בטירוף!!) אבל הכל חזר על עצמו ואפילו התגבר. ביליתי ימים במיטה, או מרוחה על הספה. בעבודה הייתי די בלתי נסבלת, ופשוט ניסיתי להוריד את החיכוך עם הקולגות (דבר שהיה די קשה כי ניהלתי צוות של 4 אנשים). בבית עושה את מה שצריך, מטפלת באדם, אוספת מהגן, ואיך שיורדת השמש נכנסת למצב מאוזן ורוצה רק שקט. אל תדברו איתי. אל תעיזו להתקשר אלי! מי מעיז להתקשר אלי ולהפריע לי בבאסה שלי? מי מפריע את מנוחתי ושולח לי עכשיו 20 וואטס אפים??? לדעתי אז גם כיביתי את ההתראות של קבוצות וואטס אפ, דבר ששימרתי עד היום ואני ממליצה עליו בחום.

גם תאבון לא היה לי.לא התחשק לי לאכול כלום בגלל הבחילות התמידיות (אמנם לא הקאתי, אבל ההרגשה היא כאילו תקוע לי גוש בחילה בפאתי הגרון שפשוט לא זז במשך שלושה חודשים). אפילו רזיתי כמה ק׳ג בהריונות השני והשלישי..

גם הפעם, מצב הרוח משתפר לקראת חודש רביעי, חמישי, והשליש השני עובר יותר בקלות. מצבי הרוח עדיין שולטים בי אבל פחות. יש נשים שהדיכי לא עובר להן בשליש השני. הדיכדוך ממשיך, מצב הרוח הנפיצי לא נרגע בחודש חמישי והחרדות רק מתגברות עם ההריון. תוסיפו לזה בעל מתוסכל ברקע, ילד או שניים (או שלושה) שמתגעגעים לאמא שלהם מפעם. מה קיבלתם? סיר לחץ עם חמין משפחתי!!

נחשו מה בהריון השלישי והרביעי?

להריונות הבאים אני כבר באה מוכנה. לא שיש יותר מידי מה לעשות בנידון, אבל אני מודעת. מודעת לתקופה הזאת שבה אני יורדת למחתרת. לא מתקשרת עם חברות, או עם משפחה. לא מנסה להיות נחמדה (כי זה פשוט לא הולך). מורידה את כמויות החיכוך שלי עם אנשים כי באמת לא בא לי לצאת ביצ׳. במיוחד עם אנשים זרים שלא מבינים מה עובר עלי…

ההרגשה היא כאילו את מסתכלת על עצמך מבחוץ, את יודעת שהבאסה והעצבים שולטים בך, ואין לך אנרגיה לעשות עם זה כלום. והאמת? אל תילחמי בזה. כי זה עוד יותר מתסכל.

ומה הקאץ׳ כאן? שבשליש הראשון ההריון לא נראה מבחוץ, ואף אחד לא יודע מה עובר עליך. את גם עדיין לא מספרת כי זה מוקדם, ועוד לא עשית שקיפות עורפית, ואין לך ממש עם מי לדבר על זה… אז נכון, בהריון רביעי כבר פחות מקפידים לשמור בסוד, כי אולי רואים את הבטן מוקדם יותר או כי פשוט פחות אכפת. אבל עדיין. פשוט לא בא לך לשתף כי אז גם צריך להתמודד עם התגובות: ״וואוווווו איזה מרגש!! את נראית מהמם!! איזה משמח! איזו אמיצה!״  ולך רק בא לחזור לספה בסלון ולבהות בנטפליקס כמו עציץ…

למה לא מדברים על זה?

הרי דיכאון אחרי לידה הוא נושא מדובר, מתוחקר וקצת מפורסם. אבל על דיכאון בהריון? אני לא שמעתי עליו עד שחוויתי אותו בעצמי. וגם אז רק מהפסיכולוג או מהפסיכיאטרית. את גם מרגישה לא נעים להתלונן. הרבה בנות בסביבתך מתקשות להכנס להריון, עוברות טיפולים, מזריקות הורמונים מפה עד מחר, ורק את נקלטת מהר ועוד מעיזה להתלונן??? שרע לך? שאת בדכאון?? שלא תעיזי חמודה… תגידי תודה ותסתמי. וכך עשיתי… ונקברתי עוד יותר עם הבאסה.

מלכודת הרשתות החברתיות

אני מוכנה לשים כסף (מקבלים ביט?) שרובכם עכשיו חושבים ״יללה זאתי, כל היום מקפצת בסטורי ואז מספרת שהיא בדכאון…״. האמת? התקופה הזאת היתה לי קשה באינסטוש. מצד אחד אני מרגישה משהו בפנים שממש לא בא לי לשתף, לא את הקרובים אלי ובטח שלא בסטורי. ומצד שני, אינסטגרם הוא חלק מהעבודה שלי. אז פשוט הורדתי הילוך. הבלחתי פה ושם עם איזה תמונה להעלאת המורל (כי מה לעשות, כולנו סאקרים של אהבה), אבל העוקבים האדוקים שלי בטח שמו לב שבחודשי הקיץ האחרון הסטורי שלי לא התניע. לפעמים שיתפתי איזה רגע עם הילדים אבל הוא לא היה תמרמורי טיפוסי. איף יו נו וואט איי מין…

ומה היתרון במדיה הזאת? שעכשיו, כשבאמת החלטתי לשתף, אני מקווה שיש עוד הריוניות ששמחו לקרוא את הפוסט הזה ומבינות שהן לא לבד.

איך כן לטפל

הדבר היחיד שאני מוכנה לחתום לכן עליו הוא – לכו לטיפול. אם זה פסיכולוג, פסיכיאטר, מדקר, מתקשרת עם הרוחות, תזונאית… לא משנה מה. רק לכו לדבר עם מישהו. מישהו אובייקטיבי שלא חי איתכן בבית ולא חוטף מכן אש. מישהו שלא חולק איתכן את נטל הבית ויכול להקשיב בצורה נקיה למה שעובר עליכן. שבו, דברו, תפרקו את הקשיים.

עוד דבר שלי מאוד עזר, זה כמובן פעילות גופנית. מזה ״כמובן״? לי זה ברור מאליו אבל אני יודעת שלהרבה נשים זה לא ברור. אני יודעת שאני לא יכולה להפוך אותך למכורה לספורט, אבל תני לי לפחות לספר לך על היתרונות:

1. שינוי אוירה – צאי מהבית! אם זה לחדר כושר, לסטודיו, לפארק, לספסל ברחוב. כשאת יוצאת לאימון את יוצאת מהבית אחותי. את יוצאת לנשום אויר, לשמוע מוזיקה, ומשנה את האוירה שמבאסת שהיית בה קודם.

2. זה פשוט בריא – תנועה של הגוף בזמן ההריון עוזרת להזרמת הדם, לעיכול, עוזרת למנוע הווצרות בצקות, מקלה על כאבי גב, עוזרת לשינה…. רוצה עוד סיבות? כי יש עוד מאה. אה, וגם אם לא התאמנת דקה בחיים, היום ממש ממליצים להתחיל אפילו בהריון. פשוט לאט יותר.

3. משפרת את מצב הרוח – עכשיו את חושבת ״נו עוד אחת שמספרת לי על תחושת ההיי אחרי אימון״. אז כן חמודה. זה פשוט כימיה בסיסית.

4. חזרה לגזרה – אין מה לעשות, כולנו נשים (פעם אחרונה שבדקתי) וכולנו רוצות לחזור לג׳ינס הקודם שלנו. גם אם השלמנו שהגוף משתנה, ולא תמיד נחזור, לפחות נתקרב. או לפחות נתחטב. באף לידה לא חזרתי למשקל הקודם שלי. כן. מה שאת שומעת. בהתחלה התבאסתי וחפרתי, אבל בסוף השלמתי עם זה ופשוט דאגתי לחטב אותו. אז כשאת עושה ספורט בהריון – יהיה לך יותר קל לחזור לגזרה שלך, או לפחות להתחטב.

קחי עזרה! – אם זו סבתא, אמא, אחות או בייביסיטר, והורידי מעצמך עומס כמה שאפשר. גם אם זה לצאת לשתות קפה עם חברה לשעתיים – זה שווה כל שקל. ואת יודעת מה? גם אם זה כדי לשכב במיטה עם האנטומיה של גריי בלי שיפריעו לך, לכי על זה.

ועדיין אתן שואלות בטח ״אז למה את עושה את זה בפעם הרביעית אדושם???״ …. כמו שאמרתי, אני מברות המזל שה״דיכי״ לא ממשיך אחרי הלידה. או אולי זה גם שכל, כי אני מטפלת בעצמי עוד מלפני ההריונות ולא מזניחה את המצב הנפשי. עוד סיבה די משמעותית ששוקלת אצלי בין 2.900 ל 3.800 ק׳ג והיא מה שיוצא לי מהגוף בסוף ההריון. יצור קטן ומושלם שאוהב אותי ללא תנאים ועוד מסכים לרקוד איתי בסטורי!!! 🙂

תודה שקראת. תודה שהבנת (גם אם לא הסכמת). אם יש לך כל שאלה שבעולם, על ״דיכי״, על קריזות, על רצון להירקב במיטה, על זה שאת לא יכולה לשמוע את הילדים שלך או את בעלך בזמן ההריון (או בשליש הראשון בפרט), על שמות של פסיכולוגים או אפילו על טחורים!!!! תכתבי לי כאן למטה, או שלחי לי מייל ישיר (tamar@tamarblogss2021.com), או כיתבי לי באינסטוש  או בפייסבוק.

ואם את מכירה חברה שהמילים האלה יכולות קצת לעודד אותה – שלחי לה את הפוסט הזה.

תמרמור